פסק-דין בתיק ע"א 971/03

השופטת א' חיות:

           אלה ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ש' פינקלמן), בו חויבו המשיבים בע"א 971/03 לפצות את המערער בגין נזקי גוף שנגרמו לו, עת הוביל מים למוצב צה"ל בדרום-לבנון במסגרת עבודתו כנהג משאית והותקף על-ידי מחבלים.

העובדות ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי

1.        המערער בע"א 971/03, אבנר בגא (להלן: בגא), עבד כנהג עבור המשיב 1, אלי מלול (להלן: מלול), שהוא בעל משאית להובלת מים (להלן: המשאית). המשיבה 2, חברת גרינברג ובנו הובלות בע"מ (להלן: גרינברג), הזמינה ממלול מעת לעת עבודות הובלה של מים וזה ביצען באמצעות המשאית שבה נהג בגא. לצורך ביצוע עבודת הובלה של מים למוצב צה"ל בדרום לבנון, צורפה ביום 19.1.1995 המשאית, שלא הייתה ממוגנת, לשיירה צבאית שעשתה את דרכה אל המוצב. במהלך הנסיעה, בהיותה מחוץ לגבולות מדינת ישראל, הותקפה השיירה על-ידי מארב של מחבלים. בגא, שנהג במשאית, נפגע מכדורים ומרסיסים בגפיים, בגב ובעכוז. הוא חולץ ממקום האירוע במסוק של צה"ל, הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה ואושפז במשך כארבעה חודשים בשל פציעותיו.

2.        ביום 10.12.1996 הגיש בגא תביעה בבית-המשפט המחוזי בחיפה נגד מלול, נגד גרינברג ונגד המדינה. נתבעים אלה הם המשיבים בערעורו של בגא (ע"א 971/03) והמערערים בע"א 1250/03, בע"א 1029/03 ובערעור שכנגד, ויקראו להלן למען הנוחות - הנתבעים. בתביעתו טען בגא כי הנתבעים אחראים ברשלנות כלפיו ועל כן יש לחייבם בתשלום פיצויים על הנזקים שנגרמו לו. טענותיו של בגא התמקדו בעיקר בכך שהנתבעים לא מיגנו את המשאית שבה נהג, כי השיירה לא לוותה בכוח אבטחה מתאים וכי "פתיחת הציר" בו נעה השיירה לא נעשתה כהלכה. הנתבעים שלחו הודעות צד ג' זה לזה, בהן טען כל אחד מהם כי האחריות רובצת לפתחו של האחר. בית-המשפט החליט להפריד את הדיון בתביעתו של בגא מן הדיון בהודעות לצד ג' וכמו כן הורה כי שאלת אחריותם של הנתבעים או מי מהם בנזיקין כלפי בגא תידון תחילה ורק לאחריה וככל שיידרש תידון שאלת הנזק.

3.        ביום 11.10.2001 ניתן פסק דין חלקי בשאלת האחריות. בית המשפט קיבל את התביעה בקובעו כי אי-מיגון המשאית בה נהג בגא עולה כדי התרשלות ובגינה חבים הנתבעים בנזקי בגא. לעומת זאת סבר בית משפט קמא כי אין למצוא כל התרשלות ב"פתיחת הציר" או בליווי השיירה. אשר למלול וגרינברג קבע בית-המשפט כי אלה התרשלו בכך שלא מיגנו את המיכלית אף שידעו כי בגא יוצא לשטח אויב וכי הוא עלול להיתקל במארב מחבלים ואילו לעניין אחריותה של המדינה קבע בית-המשפט כי יש לייחס לה רשלנות בשל כך שלא אסרה על משאית בלתי-ממוגנת, הנהוגה בידי אזרח שאיננו עובד צה"ל, את הכניסה ללבנון. ובלשונו של בית-המשפט:

בהקשר זה של מיגון המיכלית כהלכה, רואה אני לנכון לאבחן בין מעבידיו של התובע, קרי הנתבעים 1 ו-2 לבין מדינת ישראל, היא הנתבעת מס' 3, שפעלה שם באמצעות צה"ל. ביחסים שבין התובע לבין מעבידיו, יש לקבוע כי המעבידים היו חייבים לספק לתובע את מירב ההגנה, שכן הם ידעו שהתובע יוצא עם המיכלית לשטח אוייב וכי הוא עלול להיתקל שם במארב של מחבלים שיפתחו גם עליו באש כדי לפגוע בו. הנתבעים 1 ו-2 לא עשו כן. הם הניחו לתובע לעשות דרכו אל מוצבי צה"ל שבלבנון, במיכלית שאינה ממוגנת כלל. בכך התרשלו כלפיו והם חייבים לפצותו על נזקיו. לא כן בהתייחס לנתבעת מס' 3. עובדתית, מדינת ישראל לא קיבלה על עצמה יותר מאשר לצרף את המיכלית לשיירה מאובטחת. המדינה לא הייתה חייבת לתובע ולנתבעים, אלא את ההגנה אשר סופקה בפועל, קרי: מעבר בשיירה מאובטחת, אל עבר היעד. באה טענה, אמנם בעקיפין, שיש לייחס למדינה רשלנות בעצם העובדה שהתירה למיכלית אזרחית בלתי ממוגנת, נהוגה בידי אזרח שאינו בשירות צבאי ושאינו אזרח עובד צה"ל, לחצות את הגבול אל עבר דרום לבנון, על מנת לנוע שם, בארץ אוייב, אל אחד ממוצבי צה"ל. צה"ל ידע, ומכל מקום יכול וצריך היה לדעת שהמיכלית אינה ממוגנת. צה"ל ידע כי האיזור שורץ מארבים של כוחות אוייב המבקשים לתקוף כל רכב ישראלי על מנת להשמיד, להרוג ולאבד. המדינה באמצעות הזרוע הצבאית שלה, הייתה חייבת לאסור על כלי רכב שכזה, לנוע בשטח אוייב.

בית-המשפט דחה את טענת הנתבעים לפיה היה על בגא לתבוע את זכויותיו מכוח חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן: חוק התגמולים), בקובעו כי בהעדר הוראה מפורשת בחוק התגמולים בדבר ייחוד עילה, רשאי התובע לבחור בכל עילה המוקנית לו בדין ובכלל זה תביעה בנזיקין, לקבלת סעד בגין נזקיו. בית משפט קמא אף לא מצא לנכון לייחס לבגא רשלנות תורמת, וקבע כי ביצע את העבודה שהושתה עליו על פי ההוראות שקיבל. בית המשפט הוסיף וקבע כי בחלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם יישאו מלול וגרינברג ב-80% ואילו המדינה תשא ב-20% אחוז.

           המדינה ומלול הגישו לבית משפט זה בקשות רשות ערעור על פסק הדין החלקי (רע"א 8982/01; רע"א 8950/01), אך בקשותיהם נדחו בקביעה שנסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית.

4.        בפסק-דין משלים מיום 16.12.2002 הנוגע לגובה הנזק ולסכומי הפיצוי, אימץ בית-המשפט את קביעותיה של הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), לעניין שיעור הנכות הרפואית שנגרמה לבגא בתחום האורטופדי ובתחום הנפשי בעקבות האירוע, ובהתבסס על קביעות אלה פסק בית המשפט המחוזי לבגא סכומי פיצוי כדלקמן: (א) הפסד השתכרות לעבר - 418,520 ש"ח, על בסיס השכר הממוצע במשק נכון ליום מתן פסק הדין, בניכוי 15% מס הכנסה ובניכוי ממוצע שכרו של בגא מעבודתו בשמירה. (ב) הפסד השתכרות לעתיד - 858,795 ש"ח, שחושב עד גיל 65 שנה. (ג) עזרת צד ג' לעבר ולעתיד - 200,000 ש"ח. (ד) צרכי ניידות מוגברים - 180,000 ש"ח. (ה) כאב וסבל - 300,000 ש"ח. (ו) הוצאות לעבר  - 15,000 ש"ח. בית המשפט דחה את תביעתו של בגא לפיצוי בגין אובדן פנסיה, בציינו כי לא הוכח שאלמלא הפגיעה היה בגא זכאי לקבלת תשלומי פנסיה עם פרישתו. מן הסכומים שפסק הורה בית-המשפט לנכות "ניכויי חובה שיש או ניתן לנכותם על פי כל דין וכן תשלומים תכופים אותם קיבל [בגא] בגין התאונה, אם קיבל". בנוסף, חייב בית המשפט את הנתבעים לשלם לבגא הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 11% מסכום התשלומים התכופים ו-13% מסכום הפיצוי לאחר הפחתת ניכויי החובה, והכל בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מיום מתן פסק הדין.

הערעורים 

5.        בעלי הדין כולם ערערו לבית משפט זה על פסק דינו של בית משפט קמא. ע"א 971/03 הוא, כאמור, ערעורו של בגא ובו הוא מלין על מיעוט סכומי הפיצוי שנפסקו לו. המדינה מצידה הגישה ערעור שכנגד ובו היא מלינה על קביעותיו של בית משפט קמא לעניין אחריותה וכן על קביעותיו לעניין גובה הנזק. לעניין האחריות טוענת המדינה כי במקרה דנן עומדת לה חסינות מפני אחריות בנזיקין מכוח סעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים), בשל היות האירוע נשוא התביעה "פעולה מלחמתית". מטעם זה, לטענתה, היה על בית משפט קמא לדחות את התביעה נגדה על הסף. לחלופין טוענת המדינה כי הפעילה שיקול דעת בהחלטתה שלא לדרוש את מיגון המשאית, ומשכך היה על בית המשפט להימנע מלהתערב בהחלטתה על דרך של הטלת חבות בנזיקין. לגופם של דברים טוענת המדינה כי לא התרשלה, שכן לא הייתה אפשרות מעשית למגן את המשאית וכי גם כלי-הרכב הצבאיים בשיירה, פרט למשאית ה"ספארי" ששימשה להסעת חיילים, לא היו ממוגנים. גרינברג ומלול הגישו אף הם ערעורים הנוגעים לשאלת האחריות וכן לשאלת גובה הנזק (ע"א 1029/03 וע"א 1250/03 בהתאמה). גרינברג בערעורה טוענת כי לא התרשלה, שכן לא הייתה אפשרות מעשית למגן את המשאית, והיא מוסיפה וטוענת כי פעלה לפי הוראותיה המפורשות של המדינה וכי טעה בית-משפט קמא בהסתמכו על חוות דעתו של המהנדס אריה רמון (להלן: המהנדס רמון), שהוגשה מטעם בגא לעניין אמצעי המיגון ולעניין סוג הפגיעה במשאית. עוד טוענת גרינברג כי בגא הסתכן מרצונו בנסיבות העניין. לבסוף מלינה גרינברג על כך שבית-משפט קמא לא התייחס כלל בפסק-דינו להודעות לצד ג' שהגישו, כאמור, הנתבעים זה כנגד זה. טענותיו של מלול בערעורו דומות בעיקרן לטענותיה של גרינברג. 

דיון

"פעולה מלחמתית" וחסינות המדינה

6.        הכלל הקבוע בסעיף 2 לחוק הנזיקים האזרחיים הוא כי דין המדינה לעניין אחריות בנזיקין כדין כל גוף מאוגד. אחד החריגים לכלל זה קבוע בסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים הקובע:

אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית של צבא-הגנה לישראל.

           הורתו של חריג זה, הנוהג גם באנגליה ובארצות-הברית, בתפיסה כי דיני הנזיקין המסורתיים אינם מתאימים למקרים של פעולות מלחמתיות. פעולות אלה יוצרות מעצם טיבן סיכונים מיוחדים שהטיפול בהם צריך שיוצא אל מחוץ לגדריה של האחריות הנזיקית הרגילה ויטופל בהסדר אשר ישקיף על התמונה הכוללת ויורה על פיזור הסיכון תוך התחשבות באופייה המיוחד של פעילות זו וכן תוך התחשבות בהתחייבויותיה הבינלאומיות של המדינה (ראו ע"א 5964/92 בני עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 1, 7-6 (להלן: עניין בני עודה)). בהיותה חריג לכלל בדבר אחריות המדינה בנזיקין, נקבעו לחסינותה בשל "פעולה מלחמתית" תחומי התפרשות מצומצמים ותחולתה הוגבלה לפעולות לחימה מובהקות, להבדיל מפעולות של הצבא בכל ימות השנה כגון פעולות שמירה ופעולות שיטור (ראו: ע"א 311/59 מפעל תחנות הטרקטורים בע"מ נ' חייט, פ"ד יד(2) 1609, 1614-1613 (להלן: עניין תחנות הטרקטורים); ע"א 623/83 אשר לוי נ' מדינת ישראל, משרד הבטחון פ"ד מ(1) 477,  480-479 (להלן: עניין אשר לוי); עניין בני עודה, 9-7. כן ראו א' יעקב "חסינות תחת אש: חסינות המדינה בשל נזק שנגרם כתוצאה מ'פעולה מלחמתית'" משפטים לג(1) (תשס"ג) 107). וכדברי הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) בעניין אשר לוי: 

רק פעולת מלחמה ממש במובנו הצר והפשוט של מונח זה, כגון: כינוס כוחות לקרב, תקיפה לוחמת, חילופי אש, פיצוצים וכדומה, שבהם בא לידי ביטוי האופי המיוחד של הלחימה על סיכוניה ובעיקר על השלכותיה ועל תוצאותיה, הם אלו שאליהם כוונו מילותיו של סעיף 5. (שם, 479)

           במקרה שלפנינו טוענת המדינה כי בגא נפגע מירי של מחבלים שארבו לשיירה בה נסע בדרום-לבנון וכי במקום התפתח קרב של ממש בין המחבלים ובין כוחות צה"ל. על כן, לטענת המדינה, מדובר בפגיעה שאירעה תוך כדי "פעולה מלחמתית" ויש להחיל עליה את הוראת החסינות שבסעיף 5 לחוק הנזיקים האזרחיים.